"היום אם בקולו תשמעו"

אחד היסודות המרכזיים ביוגה הוא ההבנה שהאימון האישי הוא העיקר.

השיעור משמש השראה, כיוון והכוונה –

אך האימון עצמו הוא המורה.

הוא העוגן, הוא האי שבתוכו אנחנו מתייצבות.

האדם היוגי הוא אדם מאומן.

אימון מתמיד בגוף, בנשימה ובתודעה.

היוגי חי במצב של Viveka – התבוננות מודעת:

התבוננות פנימית במה שמתרחש בתוכי,

והתבוננות חיצונית באופן שבו אני פועלת בעולם.

השראה מהטבע ומהתינוקות

היוגה שואבת השראה מהטבע ומהתינוקות.

תינוקות נעים באופן מדויק, טבעי ולא מתאמץ.

יש בהם חיבור שלם בין רצון, תנועה ונשימה.

עם השנים, האדם הבוגר – דרך החשיבה השכלית –

מפרק את התנועה, מתנתק מהגוף ומהתחושה.

אך החדשות הטובות הן שיש אפשרות לתקן:

להחזיר לגוף את החיבור,

ולהיזכר ביכולת הטבעית שהייתה בנו כתינוקות.

גם הטבע מלמד אותנו:

מהדומם – כמו עץ,

ומהחי – חתול, כלב, קוברה, עגור, נשר, ואפילו זבוב.

כל אחד מהם נע מתוך דיוק, נוכחות והתאמה מלאה למה שהוא.

ישיבה, אמונה ותודעה

הישיבה ביוגה היא תרגול של אמונה.

אני יושבת – וחושבת את הרגע הזה.

אני חושבת מחשבה –

והמחשבה ממלאת אותי.

כאשר המחשבה נודדת לעתיד,

נוצרת חרדה,

עולה רצון בשליטה,

ומופיע ניתוק.

הנשימה היא זו שמחזירה אותנו להווה.

היא מחברת, אוספת, ומקרקעת.

הנשימה והעבודה הפנימית

הנשימה אוספת את האיברים הפנימיים,

כמו יונקת אותם בעדינות,

מנקה ומזינה.

גם רצפת האגן אינה פועלת בניתוק.

היא נאספת אל המולא בנדה,

ומשם ממשיכה אל האודיאנה בנדה והלאה –

כתנועה שלמה, מחוברת ומודעת.

כאב, הקשבה ואחריות אישית

כאשר תלמידה מעלה קושי או כאב –

אין ויכוח עם התחושה.

אין מאבק.

יש הקשבה.

הצעה להפחית עשייה,

ולעיתים אף לעצור.

היוגה אינה באה לפתור בעיה נקודתית בלבד.

יש בה בשורה רחבה יותר –

בשורה של ריפוי כללי לגוף, לנפש ולתודעה.

המורה מתווה את הדרך,

אך האחריות היא אישית.

כל אחת אחראית לעצמה.

אנחנו מעודדות כנות:

כנות מול המקום שבו אני נמצאת.

אני עושה מה שהגוף שלי מאפשר –

לא יותר, ולא פחות.

תוספת רוחנית

“כל הנשמה תהלל י-ה” –

כל נשימה ונשימה מהללת את ה’.

בליקוטי מוהר״ן, תורה רע״ב –

נקראת תורת "היום אם בקולו תשמעו”.

לכל יום יש קול משלו.

והעבודה שלנו היא

להקשיב לו.