בשבת האחרונה עלתה לי הבנה,שבכלל היתה קשורה לפרשת השבוע הקודם – פרשת המן. אבל כפי שתמיד אני אומרת, התורה היא תמיד רלוונטית – לא רק בפרשה ספציפית, אלא בכל רגע ורגע בחיים שלנו.
בשיעורים אני מסבירה הרבה על עניין המדיטציה – או כפי שאנחנו קוראות לזה ביוגה יהודית, התבוננות. ומהי התבוננות? היא כולה אמונה.
למה? כי כשאנחנו עסוקות במחשבות על העתיד, תמיד יש בהן דאגה, פחד, אובססיה ולופים של "מה יהיה" ו"מה אם". ואילו מחשבות על העבר מביאות עמן חרדה, אשמה או נוסטלגיה – גם כאן אנחנו מוצאות את עצמנו שוב ושוב
באותם לופים.
לעומת זאת, כשאנחנו נמצאות ברגע ההווה, הרגע הזה הוא כל מה שיש לנו. בדיוק כמו אותיות ההוויה – יוד, קי, וו, קי – הרגע הזה הוא אמונה. כי אין לנו אלא את הרגע הזה, ובכל רגע אחר – רק הרגע של אותו הרגע.
זה נכון גם לנשימה שלנו. הנשימה – נפח באפו רוח חיים – היא לא סתם פעולה פיזית. היא קשורה לחיים עצמם, לזמן הראשון שבו הקב״ה נתן לנו את הרוח והפך אותנו – מגוש עפר לרוח חיים. בדיוק כאן נמצא כוחנו: הרגע הזה – הנשימה הזו – היא כל מה שיש.
וזה מתחבר גם לפרשת המן. המן והמציאות שלו לימדו אותנו שגם כאשר אנחנו מנסות לאגור דברים, להחזיק בהם – בסוף הכל משתנה, נרקב או מתעפש. רק הרגע – רק ההווה – הוא שלנו באמת.
כמו בתורת רבי נחמן: "אם בקולו היום תשמעו" – שוב, מדובר ברגע הזה בלבד. כל התבוננות, כל הישיבה במודעות, היא אמונה ברגע, היא ההבנה שיש לנו רק את הרגע הזה, וזהו כל עולמנו.
